התרחק מהכיעור ומהדומה לו

התרחק מהכיעור ומהדומה לו

"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבדתו ולבגדי הקדש. ויבא האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'" (לה,כא-כב).

זהב מצרי לקודש הקודשים?!                                                                                      

החומר החשוב ביותר שממנו נעשה המשכן, קודש הקודשים, הארון ושאר כלי הקודש הוא הזהב.

מה מקורו של הזהב הזה? זהו זהב מצרי, זהב שבני ישראל לקחו מתכשיטי

המצרים, ומצרים הרי היא שיא הטומאה והזוהמה האמונית והמוסרית. אם כן, עולה שאלה חריפה ביותר: מדוע דוקא מהזהב שלהם עושים את קודש הקודשים? והרי כלל נקוט בידנו התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (חולין מד:), וקל וחומר לענין קדוש כזה.

ותמיהתנו זאת מתעצמת בקוראנו את דברי התורה המתארת לנו מאלו תכשיטים לקוח זהב זה "הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב" (לה,כב), והרי אלו תכשיטים העוסקים ביופי חיצוני ובתאוות, ובמיוחד הכומז שלפי חז"ל "כלי זהב הוא, נתון כנגד אותו מקום לאשה" (רש"י שם), ולמרות שהתורה הוסיפה "כל כלי זהב", היא הדגישה וקראה בשמות דוקא לאותם הכלים הטמאים והבזויים, שמהם בני ישראל עשו את קודש הקודשים? מה באה התורה ללמדנו בכך?

את הכל אפשר לתקן

נלע"ד בעזה"י להסביר שבאה התורה ללמדנו יסוד חשוב, שבאמת אין רע עצמי בעולם, וכל דבר בעולם נקבע בהתאם לאופן השימוש בו, אם לטוב ואם למוטב [רע], ואם אדם משתמש אפילו בדבר הטמא ביותר והבזוי ביותר בצורה טובה הרי מתברר בעצם שגם דבר זה הוא טוב, שהרי יש לו תועלת.

אמנם, יש חלוקה ברורה בין דברים טמאים בטבעם לבין דברים שהם לא טהורים ולא טמאים כגון אבנים, מתכות וכו', שדברים טמאים בטבעם אף על פי שיש בהם נקודה טובה ותועלת אין אנו יכולים להשתמש בהם לדברים שבקדושה בעולם הזה, כיון שבפועל הם נבראו שונה מדברים קדושים ואסור לערבב בין קדושה לטומאה.

אבל דברים שמצד טבעם הם חולין [כגון זהב, כסף, עץ ושאר חומרי גלם] ועל ידי כך שאנשים השתמשו בהם לטומאה ולאיסור הם נטמאו, אפשר לתקנם ולקדשם עד כדי שיוכלו להיות בקודש הקודשים.

אמנם, ככל שהשתמשו בו יותר לטומאה ולדברים אסורים צריך קדושה יותר עליונה על מנת לתקנו, ולכן לשיא הטומאה, כמו של מצרים ותכשיטים כאלה, היה צורך בקדושה העליונה של המשכן על כליו ועמודיו ובגדי הכוהנים על מנת לקדשם.

אנשים רגילים צריכים להתרחק מהכיעור ומהדומה לו

כל זה נכון דוקא בקדושה כזו עליונה כמו של המשכן והדומה לה, שהיא יכולה לגעת בטומאה ולא להפגע ממנה אלא אדרבא לקדש אותה, אבל אנחנו חייבים להתרחק מהכיעור ומהדומה לו, פן נתקלקל, כי גדול כח הטומאה.

וכדברי הגר"א לגבי כמה גדולים מעשה ר' חייא, שהגמרא מספרת שר' חייא בעצמו היה זורע פשתן וקוצר אותו ומכין ממנו רשתות והיה צד צבי, ושוחטו ומפשיטו ומעבד את עורו וכותב עליו ספר תורה ומלמד תלמידים תורה, והסביר הגר"א מדוע עשה את כל זאת בעצמו ולא קנה ספר תורה מוכן, ומדוע הגמרא מאד משבחת אותו על כך? זאת משום שהתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.

כלומר, כיון שרצה ר' חייא שספר התורה יהיה קדוש מאד ודבריו יקלטו בנפשות התלמידים, לכן עשה הכל בעצמו מתוך כוונה קדושה, ולא רצה להשתמש בחומרים שאנשים הכינו אותם לא מתוך כוונה קדושה, שאין קדושתם כמו דברים שנעשו מתוך כוונה קדושה, וקל וחומר שעלינו להתרחק מדברים שנעשו בהם שימושים אסורים ובזויים.